הכתבה מציגה ברהיטות ובאומץ את אחת האמיתות המדאיגות ביותר של זמננו: מערכת החינוך, כפי שאנו מכירים אותה, היא מוסד עיקש ומיושן שהתעקשותו לשרוד באותה מתכונת כבר מאות שנים איננה ביטוי למסורת, אלא לסירוב עמוק להשתנות. המילים של פרופ' הרפז הן קריאת תיגר חדה על ההיגיון החינוכי הנוכחי, שנראה כמי שכבר מזמן איבד את הרלוונטיות שלו במציאות משתנה, אך ממשיך להתקיים מתוך אינרציה, פחד ואינטרסים. הפער בין "התוכנה" שהתעדכנה – ערכים דמוקרטיים, תובנות פסיכולוגיות חדשות, טכנולוגיה פורצת דרך – לבין "החומרה" הדידקטית המיושנת של הכיתה המלבנית והמבחן הסטנדרטי, הוא עדות לניכור הכואב שבין פדגוגיה חיה לבין מערכת קפואה. הרעיון שילד במאה ה־21 חייב ללמוד באותו פורמט שבו הוכשרו פועלי ייצור במאה ה־19, הוא לא רק אנכרוניסטי – הוא אלים.
הטענה שלפיה בית הספר שורד דווקא כי הוא מיושן וכי הציבור נאחז בו כאי של יציבות בתוך מציאות נזילה – אינה רק נכונה, אלא גם מטרידה. כאשר האליטות שורדות הודות לשיעורים פרטיים והחוליות החלשות נותצות באיטיות תחת עולו של מוסד שאינו רואה אותן – בית הספר הופך ממנוף לצדק חברתי לסוכן של שעתוק עוולות.
ולמרות כל זאת, האור בקצה המנהרה קיים. הבינה המלאכותית היוצרת – אם תשולב נכון – עשויה להניח את היסודות למהפכת עומק שתאפשר לילדים ללמוד מתוך עניין, מתוך בחירה, ומתוך חיבור אישי. לא עוד כיתה של שלושים תלמידים ומורה מותש. אלא סביבה מסתגלת, אנושית, מבוססת סקרנות והקשבה.
אבל כאן טמונה גם האזהרה הגדולה של הכתבה – טכנולוגיה לבדה לא תציל אותנו. אם לא נחדש את המהות של בית הספר – כמרחב חינוכי ערכי, משתף ודמוקרטי – ניצור דור שיודע להשתמש בכלים מתוחכמים, אך חסר כלים לחשוב, להרגיש, או לחלוק מצפן מוסרי. השינוי האמיתי יתחיל כשנפסיק לשאול *איזו טכנולוגיה נכניס לכיתה*, ונתחיל לשאול *איזו כיתה אנחנו רוצים עבור החברה שבה אנחנו חולמים לחיות*.
