אומרים שנסיבות קיצוניות דורשות פתרונות קיצוניים. נראה שכולנו מסכימים שהנסיבות בעולם החינוך הן כאלה שדורשות שינוי גדול ומשמעותי, יש שיגידו מהפכה.

מהם הנסיבות האלו ולמה הן דורשות מהפכה? כיוון ש"העולם החדש" המונח לפתחנו ו"המהפכה התעשייתית הרביעית", מחייבים הקניית שתי מיומנויות-על לילדים:

  1. פתרון בעיות מורכבות
  2. אינטליגנציה רגשית וחברתית

הפרדיגמות החינוכיות כיום – ואני מדבר בהכללה כמובן, ומתנצל מראש כלפי אותם צוותים חינוכיים שכן יוזמים ועושים דברים נפלאים, אינן מאפשרות הקניית מיומנויות אלו לילדים ולכן יש צורך בחשיבה "אחרת".

מאיפה השינוי יגיע? ציטוט של ג'ורג' ברנרד שו אולי יכול לספק לנו זווית ראייה מרעננת על המקומות בהם אנו מחפשים שינוי זה:

"רפורמטורים מאמינים ברעיון כי שינוי יכול להיות מושג באמצעות שפיות ברוטאלית"

שו, מטיל ספק בכוחו של ההיגיון הצרוף לייצר מנגנון שינוי יעיל ומצליח, וכך הוא מבהיר לנו, כדי ליצור שינוי אמיתי אנו צריכים משהו אחר משפיות. אנו זקוקים לשיגעון.

דרושים לנו "משוגעים".

בעולם היזמות נהוג להבחין בין "חדשנות" (novelty) לבין המצאתיות (innovation). חדשנות משפרת את הקיים, המצאתיות מייצרת מציאות חדשה. דרושים לנו אנשים שיצרו מציאות חדשה, מעין "ממציאנים", או בשמם האחר – ה"משוגעים". 

5 מאפיינים ל"משוגע החינוכי"

1. תחושת ייעוד אובססיבית 
הכוונה לאותם אנשים בעלי בערה פנימית – כמעט אובססיבית – להפוך כל אבן בדרך לחינוך ראוי. אנשים יוצאי דופן שעבורם מקצוע החינוך אינו מקצוע אלא דרך חיים, ייעוד שדוחף אותם. לא אכפת להם מה חושבים עליהם, הם אינם חייבים דבר לאיש ולכן אינם משחקים את המשחק הפוליטי. הם חדורי אמונה, ובאים לראיין את מקום העבודה שלהם לא פחות משהוא מראיין אותם. מקום שלא ייתן להם לממש ולהתפרע כמעט, הם פשוט לא יהיו בו.

אלו אנשים שקשרו את התפתחותם האישית עם יצירת אופק לעולם ולדור הבא. הם חוצבי דרך בורמה, ממציאי דוד השמש, הדיסק און קי, טפטפות, עגבניות שרי ומים מותפלים שישקו אותם. דרושים לנו כאלו. מנהיגים שהסתירה והמורכבות היא חלק מהם ולא משהו שצריך לבחור בו פעם אחת וזהו. הם אנשים מורכבים לרוב, לעיתים קרובות לא פשוט לעבוד איתם, הם כמו לייזר שלפעמים גם שורף, אבל דרושה לנו מהפכה, ומהפכה מונהגת לא על ידי מנהלים, אלא על ידי מנהיגים, אנשי חזון ולהט, כי אין מהפכות שקטות.

2. אימוץ אי הוודאות
דרושים לנו משוגעים שעבורם סימן שאלה הוא ברכת בוקר טוב, שהמציאות הקיימת היא המלצה בלבד עבורם, קרש קפיצה לרעיון הבא, והלא נודע הוא בשבילם תמיד תחילתו של רעיון יצירתי. יצירת מציאות חדשה עוברת במדבר אי הוודאות, אך מה שכולנו רואים כעוד חול וחול, הם רואים כהזדמנות ההופכת בעיניי רוחם למגרש משחקים שמייצר רעיונות ומציאות אחרת.

3. היפוכאים ילדותיים
"היפוך" הינו אחד הכלים הבסיסיים בחשיבה יצירתית; לוקחים הנחת יסוד ומתהפכים עליה – הופכים אותה לתנאי הכרחי.

דוגמא : לימודים מתקיימים בכיתה – היפוך – לימודים יכולים להתקיים רק בחוץ.

היפוך הוא כלי אדיר במהפכות וניתן לראות את גילומו ברציונל שקבע איינשטיין: "אינך יכול לתקן טעות עם אותה מחשבה שיצרה אותה". ההיפוך עושה מספר דברים חשובים: הוא מטלטל תפיסות קיימות וקיבעונות, הוא מכריח למצוא פתרונות יצירתיים לאור המציאות החדשה שהוא יצר (אם לימודים יכולים להתקיים רק בחוץ אז איך נראית הלמידה, בית הספר, ההכשרה וכו').

ההיפוך בא ל"משוגעים החינוכיים" בקלות, כיוון שהם ילדותיים לעיתים, שטותניקים לכאורה. ההיפוך בא להם בטבעיות של ילד הרואה בבקבוק פשוט מאגר שלם של משחקים. אגב, לכן הם גם מבינים ילדים, מבינים מה הקסם הדרוש להצית לילד ולאדם עיניים כבויות.

4. יושרה
קראו עיתונים. אין צורך להוסיף מעבר לכך. אם לא נאמץ יושרה, במובן העמוק של המילה, כדרך חיים, אין לנו כחברה תכלית.

5. מנהיגות מזן אחר
"משוגעי החינוך" מבינים שעל מנת לאפשר לכל אחד להיות קצת משוגע, יש ליצור לו מרחב בו יוכל להשתגע. הם אינם מאמינים בניהול היררכי ועבורם אוטונומיה ובחירה הם אוויר לנשימה. מנהיגותם נובעת מכוח אישיותם והרעיונות שהם מחוללים. הם מנטורים יותר משהם מנהלים, והאנשים ההולכים אחריהם עושים זאת מתוך בחירה, מתוך תחושה ש"המנהיגות המשוגעת" הזו היא המאפשרת להם ובעצם לכל אדם לממש את מי שהוא, להביא את רעיונותיו שלו, להרגיש שייך. המנהיגות שלהם רואה את האדם, מאירה ומעירה אותו ולא מכבה ובירוקרטית.

המשוגעים החינוכיים הם אנשים יוצאי דופן שעבורם מקצוע החינוך אינו מקצוע אלא דרך חיים, ייעוד שדוחף אותם

אתם מוזמנים להשתגע

להלן מספר הצעות לטלטול, ניעור והיפוך על הראש של הנחות יסוד חינוכיות שהגיע הזמן לפרק. שימו לב, ההצעות נעות מרמה רשותית, דרך עבודה עם המנהלים, עבור סביבת בית הספר, צוות המורים ולבסוף מתודת ההוראה-למידה עצמה. לכל טלטול, מצורף כלי, תחת הכותרת "מחר בבוקר", כדי להפוך את הטלטול לישים ומקדם במציאות.

1. מה היו עושים הילדים בבית הספר אם מטרת בית הספר לא הייתה ללמד חומר אקדמי?
מוזר שאיש אינו שואל את השאלה הזו בעולם בו בית הספר איבד מזמן את הבעלות על הידע האקדמי.

מחר בבוקר: מכריזים על שבוע ללא למידה אקדמית – המורים יתכננו יחד עם המורים איך ייראה שבוע בו לא לומדים חומר אקדמי. שאילת השאלות, הדיון המשותף וההיפוך עצמו יניעו תהליכים הן ברמת הצוות החינוכי והן ברמת הילדים. הצוות החינוכי יאלץ לשאול את עצמו שאלות על מהן מטרות החינוך בצורה הפרקטית ביותר. הילדים יצטרכו להיות פעילים, יתמודדו עם שעמום, יבחרו ויקחו אחריות על הבחירות שלהם. התהליכים הללו יצרו שינוי משמעותי ברמת הקשר בין המורים לילדים.

2. מי אמר שצריך ללמוד רק בכיתה?
אנחנו אומרים את זה הרבה, אבל אף אחד לא עושה עם זה שום דבר. כדי להוכיח שלמידה יכולה ומתקיימת בכל מקום, יש לחוות אותה ככזו.

מחר בבוקר: מקיימים שבוע בו בהפסקות נמצאים בכיתה ובשיעורים נמצאים בחוץ. הרווח הוא כפול – בזמן השיעורים נרוויח את חווית הלמידה בחוץ, נייצר בהכרח מתודות שמאפשרות למידה בחוץ ונראה איך אפשר ללמוד גם מפשוט להסתכל על עץ. בזמן ההפסקות, המורה והתלמידים ימצאו בתוך חדר סגור – אינקובציה מדהימה הן ליחסים חברתיים והן לפתרון בעיית השעמום ולקיחת יוזמה בעניין.

3. למה רק המורים מלמדים?
כל מורה חייב גם להיות תלמיד/ה, הרמה הגבוהה ביותר של בעלות על ידע היא היכולת ללמוד ואז להעביר אותו למישהו אחר, אז למה שהתלמידים שלנו לא יגיעו לרמה הזו בעצם? לכולנו יש משאבי ידע אנושי שאינם מנוצלים – דוגמת בני הגיל השלישי שנמצאים סביבנו ויש להם סיפורים מאלפים לספר וידע רחב, רק שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע.

מחר בבוקר: מקיימים בבית הספר, במועצה, או אפילו רק בכיתה, שבוע בו כולם מלמדים את כולם, חוץ מהמורים את הילדים. בוחרים יחד עם הילדים נושאים ומתחילים לגייס מומחים מהסביבה. המורים בשבוע הזה הופכים לתלמידים, ולומדים מהתלמידים או יחד איתם, ואפילו מקבלים שיעורי בית. זה רעיון שיש לו השלכות אינספור:

בכתבה "איך לימדתי המון בלי ללמד כלל" תמצאו עוד רעיון מעולה בעזרתו תוכלו לשנות את הנחת היסוד כי רק המורים יכולים ללמד, כבר מחר בבוקר.

"אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה" – בואו נתחיל לעשות משהו אחר
יש כאלה אנשים, "משוגעים לחינוך". פגשתי בהם, אתם בטח גם מכירים אחד/ת כזה/ו. תנו להם הזדמנות, תייגו אותם בכתבה הזו. אני מציע לכנס אותם וליצור צוות שיפעל מחוץ לשרשרת הבירוקרטית הפורמלית. מעיין צוות "הלוחש לחינוך" – צוות שיעוף, יטלטל ויגרום למקבלי ההחלטות לחשוב קצת אחרת – "צוות משוגעים".