אני אוהב לעשות הרבה דברים , לגעת בתחומים שונים, באנשים ועולמות שונים, אבל בסוף , אני הכי אני כשאני בכיתה.
המרחב הכיתתי הוא ייחודי וזר לא יבין אותו. המגע שנוצר שם מכיל בתוכו כל כך הרבה רבדים. אין עוד מרחב בו האישי והקבוצתי , הפנים ( עבודת המורה בתוכו פנימה ) והחוץ , הרשמי והבלתי אמצעי , הסמכותי והאימהי , נארגים להם יחד לכדי תזמורת של יחסים אנושיים.

כשהייתי מורה במשרה מלאה , או כשניהלתי בית ספר , היומיום הגדוש, השואב , פחות, אפשר לי להתמסר לתוך החוויה הייחודית הזו – להיות מורה. השנה , דווקא העיסוק במספר דברים, צמצום משמעותי במספר השעות אפשר לי לברור חוויות , לנתח לעומק ולהבין למה אני אוהב בחוויה המתישה הזו כל כך , ויותר מכך למה אני זקוק כדי שהיא תמשיך להיות כזו. מהם התנאים ההכרחיים

התנאים בהם אגע ייראו בנאליים , מובנים מאליהם ויחד עם זאת אני מציע לכל מי שיקרא לבדוק לעומק האם הם באמת מתקיימים. להערכתי – לא, והמספרים , מספרי העוזבים , מספרי המנהלים והמורים החסרים – לא משקרים

עבודת ההוראה תלויה בשילוב של תנאים פנימיים, מסעו של המורה כאדם וכאיש חינוך, בתוך סביבה חיצונית מאפשרת.

אתה צריך לאהוב להיות מורה –קראתי פעם ראיון עם מוזיקאי שאמר שאין לו אפשרות בחירה. גם למורה אין , זה מי שהוא. כששואלים אותי שאלה בארוחת ערב – אני מורה , כשאני מתלהב כי הבן שלי הבין משהו ( עדיף על עצמו ) – אני מורה, כשאני מסביר למוכר בחנות בגדים על הביטוי העצמי שבחולצה מכופתרת , אני מורה. זה פשוט מי שאתה ואם זה לא – עזוב.
זה אופי , יצירה לא מקצוע וזו וודאי לא ברירת מחדל.

אתה צריך להבין למה אתה שם , בכיתה – אין שום דרך בעולם שתצליח לשרוד אם לא יהיה לך ברור , כמעט כל שנייה למה אתה עושה את זה. בהרצאה שלי " האני כסטארט אפ " אני מדבר על זה שהאדם צריך להבין מה העוגן שחוזר על עצמו בכל אחד מהדברים שהוא עושה. כשהוא מבין שיש ליבה שנמצאת שם בכל אחד מהמרחבים של חייו פתאום הכל מתחבר. נפש האדם מרתקת אותי , להבין אותה ולסייע לאדם להבין אותה ממלא אותי תחושה של משמעות. לעשות את זה עם כיתה זה שיא עוד יותר גדול. זה הלמה שלי וזה חוזר על עצמו בכל דבר שאני נוגע בו , ומה שלך ?

אתה חייב להיות אותנטי. בכיתה אנחנו בתפקיד , אבל אם התפקיד הזה לא מתמזג עם מי שאנחנו כבני אדם הוא יישאר מלאכותי, שטחי ולא יעבור את החיישנים הרגישים כל כך של הילדים. תלמידה אמרה לי לפני שבועיים , כן אבל אתה בתפקיד אתה לא יכול באמת להגיד לי מה אתה חושב עלי או על אחרים או על בית הספר. חשבתי דקה ארוכה , הרגשתי שהיא תפסה אותי. אני תמיד אמרתי לה , בכל דבר שאני עושה , בבית, בכיתה, מול הורים , בהרצאות, עם חברים , בסטארט אפ שהקמתי . אם אני יודע ,מה מחבר את כל העולמות האלו , אז זה יהיה המצפן, גם במקומות בהם אני נדרש להיות פוליטיקאי לכאורה. אז אם תקחי אותי הצידה ותשאלי אז מה באמת אתה חושב עלי , אגיד, וזו תהיה אמת. אמת עם מטרה, לתת לך כלים שתוכלי להשתמש בהם. יש מצבים ולא רק בכיתה , אמרתי לה , שלהגיד את כל האמת בפרצוף לא ישרת את צמיחת האדם ולא יהיה נכון לו, אבל השאלה היא האם אני אמיתי ביחס שלי אליך ועם עצמי או שאני שאשקר לך בגלל " התפקיד".

המטרה שלי כמורה היא לייצר מרחב בו יתאפשר לי ולילדים לצמוח. אם אתה לא בא לצמוח ולהצמיח, שכח מזה , וותר

אתה חייב לאהוב את מה שאתה מלמד , בהכשרות מורים אני מבקש מהם להכין שיעור שקודם כל הם יהנו ממנו. אם אעביר שיעור שאני נהנה ממנו , הילדים יהנו גם. בכיתה אמרתי לילדים פעם שגם ללמוד על לורד אדום ללוח יכול להיות מעניין. סקרנות היא נשמת אפו של המורה והיצירתיות שלו היא קודם כל להבין איך שנה אחר שנה הוא ממשיך להנות לעשות את אותו דבר.

אתה חייב להבין למה זה חשוב מה שאתה מלמד – ואם אתה לא חושב שזה חשוב – תהפוך את זה לכזה אין לנו זכות ללמד ילדים משהו שאנחנו חושבים שלא חשוב ללמוד אותו. ומה עם משרד החינוך ותוכניות הלימוד תשאלו , תכנית הלימוד היא חומר גלם. אומן יידע להפוך גם בקבוק פשוט לאמירה אומנותית. וחינוך כאמור הוא אומנות

אתה חייב לעשות דברים אחרים – כן זמן אני יודע , אבל כמורה זו חובה מוסרית. למה ? כי זה עניין של אנרגיה שאיתה אתה נכנס לכיתה. תשוקה אינה פריבילגיה בהוראה, היא חמצן. ותשוקה לא יכולה לבוא רק מדבר אחד , היא שואבת מסך חוויות של אדם ומורה הוא אספן חוויות כפייתי. הן התבלינים שמהם הוא יוצר את הטעם של השיעורים שהוא מעביר. וכמו כל סלט של מתחילים בלי לפחות מלח ושמן זית אין סלט.

במאמר אחר התייחסתי לתנאים החיצוניים להם המורה זקוק כדי שיוכל לקיים את כל " הצריך " שנגעתי בו. באופן כללי אגיד שאם מטרתו של החינוך היא " טיפוח הרוח האנושית " ( תודה עמי על המשפט הנפלא הזה ) ,אז אשאל האם אדם שמרגיש שרוחו לא מטופחת יכול לייצר סביבה בה היא תטופח למישהו אחר. כמה מאיתנו היינו מוכנים להסתפר אצל אדם ששערו נראה כאילו עבר עליו מכבש, זה ברור לנו בטיפוח הגוף אך מה עם הרוח.
אני אוהב להיות מורה לא כי אני אלטרואיסט אלא בגלל שזו המתנה הגדולה שנתתי לעצמי. מתוך האגואיזם לכאורה הזה אני מוצא את היכולת , החוכמה וההשראה להוציא את החוצה, ולנסות להדביק את הילדים במשהו מהאהבה
אז כשאתם חושבים למה המורה זקוק , חשבו במונחים של אהבה לא של מקצוע.

לפני מספר חודשים, לאחר הרצאה, שאל אותי אחד המשתתפים " תגיד , אתה באמת חושב שאדם יכול להשתנות" , עניתי מה שעניתי וביקשתי ממנו לתת לי את הטלפון שלו כדי שאוכל לתת תשובה קצת יותר מספקת. 

מה התועלת ב"אני כסטארט אפ " , כמחולל שינוי בפנים ובחוץ, אם השינוי הזה אינו אמיתי, מזויף, כזה שמשאיר אותנו עם תחושת החמצה על עוד סיפורי אגדות שסיפרו לנו על תהליכים. אני אוהב מוזיקה, מאוד , אולי בגלל זה התשובה שנתתי לו מגיעה משם. 

אם נסתכל על האדם כיצירה מוזיקלית, כתבתי, אז הוא לא יכול לשנות את התווים, את המלודיה שהוכתבה מראש ואת אורך היצירה. הוא כן יכול לשנות את הווליום, את הכלים, לשים גיטרה איפה שהיה פעם פסנתר. לנגן בשקט את מה שהיה פעם רועש. 
סיימתי בשאלה , אז תגיד לי , יצירה כזו שעברה שינוי , היא חדשה או ישנה ?   

ילד בבית ספר, הוא יצירה שעדיין לא הושלמה, איני יודע מתי היצירה הנקראת אדם מסתיימת אולי אף פעם , אני יודע שכדי להפוך את מלאכת כתיבת החיים לדינאמית, יש תנאי הכרחי אחד. צריך להקשיב למוזיקה. 

בכל אחד מאיתנו ילד קטן , לפעמים הוא בן 8 , לפעמים בן 4, לפעמים בן 10 . האיסור הראשון בו אנחנו נתקלים הוא האיסור להרגיש. 

אני אוהב להקשיב לאנשים ( וגם לדבר, נא לא לטעות ) , בסוף, איפשהו במהלך השיחה תמיד יבוא הרגע בו נגלה יחד את הרגע בו הרגשנו שאסור לנו להרגיש. נפלנו ואמא ישר אמרה הכל בסדר, בזמן שלא באמת היה, שולחת לנו מסר לא מודע שמשהו לא בסדר בפרשנות שלנו. כעסנו ואבא אמר , אולי תפסיק. אפילו אמרנו למורה שאין סיכוי שנצליח והוא אמר " מה פתאום ", שולח אותנו לחוות פער בלתי נסבל בין חוויה פנימית אותנטית למסר מבחוץ. 

בבחירה שלנו למי להאמין, לסביבה או לקול הפנימי , לרוב אנחנו בוחרים בסביבה ומפתחים מנגנונים שיאפשרו לנו להסתנכרן איתה. פעולת הסינכרון דורשת מאיתנו להפסיק להרגיש בפנים, להתנכר. 

אם חינוך הוא " טיפוח הרוח האנושית " , אם תהליך כתיבתה של היצירה דורשת קודם כל להקשיב לנימי הנימים, לא נוכל לעשות זאת ללא הרשות, הזכות הבסיסית להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. כיוון שרגש הוא אבן יסוד בחייו של האדם, אקט יומיומי כמעט טריוויאלי, התכחשות לו היא התכחשות לעצמנו. 

הכוח לתת לנו את הזכות להרגיש כחוויה נוכחת מגיע בגילאי הילדות משלושה מקורו

אלו שלוש הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפעולת הסנכרון 

המורה אחראי על חלק עיקרי בסיטואציות האלו, ילד נפגש עם עולם המבוגרים בעיקר במוסד החינוכי , אותו מוסד חינוכי בו מתקיימים גם הסיטואציות החברתיות. \

אבן הראשה בעיצוב חווית האני מונחת בזכות להרגיש.

איך מייצרים סביבה בה מותר להרגיש ? 

  1. הקשבה לא פתרונות – לאדם יש נטייה לחפש פתרון לבעייה ולהגיש אותה כדי להגיע כמה שיותר מהר לאיזון. זו בדיוק אותה נטייה שעלולה לבטל את הרגש. כשתלמיד מגיע נסער מוצף, לא צריך למהר למצוא לו פתרון, הוא בעיקר זקוק לקשב. קשב ללא משוא פנים מספק ולידציה, אישור בסיסי להיותו של הרגש לגיטימי. ללא אישור כזה לא יהיה ניתן " לעבוד עם הרגש " 
  2. מה שלומך – השאלה מה שלומך מגלמת בתוכה את התורה כולה , מה שלום השלום בתוכך. אנחנו שואלים מה שלומך, או , איך אתה מרגיש ,אין ספור פעמים. יש ילדים, הרבה ילדים , בבית ספר שהיו שמחים שהמורה שלהם היה שואל אותם מה שלומם, לא כדי לצאת לידי חובה אלא כדי להקשיב למצב השלום בתוכם. עצם ההתעניינות מייצרת גם היא את הוולידציה. 
  3. מורה שמותר לו להרגיש – חדר מורים שיש בכניסה אליו רשימה סמויה של מה מותר להרגיש פה ומה אסור, לא יצליח לייצר מרחב של נראות לילדים. זה פשוט , אין צורך להסביר. מי שלא הקשיב מחייו למוזיקה, לא יכול להעיד על היופי שלה, ודאי לו על איך כותבים אותה 
  4. לתת שם – אין דבר מפחיד יותר מתחושה שאני לא יודע לתת לה שם. הקשבה לילד , שאילת שאלות , שיקוף , יכולים להביא את הילד למקום בו יבין מה הוא מרגיש, פתאום זה לא יהיה כ"כ מפחיד ותיווצר שפה משותפת בין הילד למורה. 
  5. שיחות קבועות – אין תחליף למרחב שקט בין ילד למורה בו מותר לילד פשוט לספר מה שלומו. אז בהתחלה יהיו שתיקה , מבוכה ואולי אפילו שיעמום. אבל עם הבנייה נכונה , שאלות מאפשרות, לאט יווצר מרחב מאפשר של נראות. 
  6. דוגמא אישית – מורה שאומר אני מרגיש ש… שולח מסר כפול, זה בסדר להרגיש , זה בסדר להגיד מה אתה מרגיש ודרך זה יכול המורה גם ללמד איך יודעים מה אני מרגיש ומה עושים עם זה. 

מי שחווה רגש במלוא עוצמתו יודע כמה הוא טוטאלי, consume  באנגלית, כמה הוא גוזל מהתודעה כל אפשרות לעסוק במשהו אחר. כמה הוא מחפש כתובת הבעה, אם לא במילים, במעשה. אין ולא תהיה שום אפשרות לילד ללמוד, אין ולא תהיה שום אפשרות למורה ללמד אם לא יווצר מרחב שנותן להם את הזכות הכי בסיסית אחרי הנשימה- להרגיש. 

ובנושא אחר – הייעוד שלי כמורה

זה הייעוד שלי 
אז אתה בעצם מטפל ? 
לא , אני מורה 
מנטור ?
לא , אני מורה 
לא הבנתי , מה ההבדל ? 

זו העמדה שלי ביחס לעולם , ככה אני בוחר לתקשר עם העולם, למקם את עצמי בתוכו, להגדיר את התפקיד שלי. וזה נכון מול האדם הבודד, הכיתה , הסטארט אפ או ההרצאה. 

להיות מורה זה קודם כל להחליט איך אתה רוצה לנהל את מערכת היחסים שלך עם הסביבה. 

דמיין שיש שני צירים : 

ציר ההתערבות

 בקצהו האחד – נותן הפקודות , זה שמערכת יחסיו עם העולם מבוססת על היררכיה ברורה של אני צודק ויודע ואתם תקשיבו. 

בקצה השני – מי אני שאתערב , זה שמערכת יחסיו עם העולם מבוססת על ההנחה, שלקחים יש להפיק ללא התערבות חיצונית. 

ציר המעורבות 

בקצהו האחד – האקטיביסט , זה שיוצא לרחובות, מפגין , פעיל בלהט כמעט מהפכני 
בקצהו השני – היושב על הגדר , זה שאין לו עניין בתיקון עולם. לא שלי-לא מעניין .

אז מורה נע על הצירים ומחפש בכל סיטואציה היכן הוא רוצה למקם את עצמו. וזו אמנות לדעת מתי להתערב ומתי לאפשר , מתי להגיד כך עושים, ומתי לשאול, מתי לשתוק. 

זו עמדה מתי לתקן עולם ומתי להבין שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם . 

אז כן , מורה זו עמדה בעולם. 

אז מה הקשר לאני כסטארט- אפ ? 
כי מורה, כדי לנוע על הצירים האלו , חייב להתנהל כמו סטארט-אפ 

איך אתה מתנהל כמו סטארט אפ ?

אני מבסס את העשייה שלי על שלושה ערכים : 

גמישות 
חקירה 
למה 

סטארט אפ מחזיק בלמה חזק , בחזון ברור שיוצר מסגרת לעשייה שלו 
סטארט אפ חוקר , בודק , לא מפסיק לשאול. סטארט אפ חייב להיות גמיש , גמיש מספיק כדי להטיל ספק בהנחות היסוד שלו , בתגובות שלו , בקבלת ההחלטות. 

המעגל הפשוט הזה, שדורש קשב מתמשך פנימה והחוצה , שמשלב את צירי ההתערבות והמעורבות בעולם, עומד בליבת התפיסה של מהו מורה. 

הצלחתי להיות ברור ? 

לא לגמרי.
זה בסדר , יש לנו כל החיים .